הסצנה מקבלת את עומקה ומשמעותה דרך מה שחסר בה,
ודרך מה שלינץ' מחליט להדגיש בצורה "מלאה" כניגוד משלים :
מוזיקת המסיבה שנאלמת בפתאומיות לעומת המוזיקה האפלה שמדגישה את המעבר מעולם אחד לשני.
חוסר ידיעה והיכרות של הדמות המרכזית לעומת הפמיליאריות של הזר שמתעקש שהם מכירים זה מכבר.
איבוד אוריינטציה דרך צילום מודגש שממלא את המסך בקלוז-אפים לעומת החלל שמעורפל ומטושטש ברקע.
חוסר בגבות ובמצמוץ עינים של הזר לעומת האיפור המודגש והמוקיוני.
השיחה בינהם מהווה הווה מתמשך "מלא" וקיים, וזאת בניגוד לחוסר המידע על העבר בינהם.
בין אי ההבנה לידיעה העמוקה שורר אופל מתמשך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה